גמ' כיני מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה וכו'. כן צריך למיתני לעזרה ולעבודה ואו או מיתפרשא לעזרה אפי' שלא לעבוד או לעבודה וזו ואצ''ל זו קתני וכלומר בין נכנס לעזרה ולא לעבודה ובין נכנס לעבוד וכדמסיק לא סוף דבר לעבודה וכו':

בקדש. על לשכת בית הפרוה:

חמש טבילות וכו'. דילפינן מדכתיב בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין ת''ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש כלומר מדדריש טבילות מורחץ במים דכתיב בבגדי לבן וה''ה לכל חליפות בגדים אייתר ליה האי קרא ודריש לה לקידושין ופשט ורחץ ולבש הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה:

עד שהוא טובל. כדקאמר בגמ' דק''ו הוא מכ''ג ביה''כ שהוא נכנס מקדש לקדש מחוץ לפנים ומפנים לחוץ בחילוף העבודות ושני המקומות קדש הן ועל שניהם ענוש כרת הנכנס בטומאה וטעון טבילה הנכנס מביתו שהוא חול לקדש לכ''ש שיהא טעון טבילה:

מתני' אין אדם נכנס לעזרה לעבוד'. בגמרא קאמר הכא דלאו דוקא לעבודה:

חוץ מזו. טבילה הראשונה שהיתה בחול ע''ג שער המים ובצד לשכתו היתה:

ואפי' מקדש לקדש יהא ענוש כרת. מילתא באנפי נפשה היא ולא בא לסתור הק''ו דהק''ו לעולם מיהא יליף שפיר אלא מדקאמר דמקדש לקדש אין זה ממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת עלה קאמר דמשכחת לה דזימנין אף מקדש לקדש כך הוא וכהאי דתנינן תמן בפ''ב דשבועות נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב א''כ בכה''ג מצינו מקדש לקדש ומתחלה לא היה ענוש כרת שנטמא בעזרה ולבסוף ענוש הוא כרת שהרי כשנכנס לפנים שהא כדי השתחויה היא א''נ כדקאמר עוד התם דאם בא לו בארוכ' כשיוצא לחוץ מתחייב הוא וזה שנכנס לפנים ודאי ענוש כרת הוא והרי זה כמו שבא ממקום שלא היה ענוש כרת ונכנס למקום שענוש כרת ומקדש לקדש היא:

אמר ר' שמי וכיני וכו'. כלומר דמשני שאפ''ה יש כאן דין ק''ו וכן צריך ללמוד הק''ו מה אם מקדש לקדש שאין ענוש כרת וכלומר דאע''ג דנכנס הוא מקדש הקל לקדש החמור מ''מ אין זה הקדש חמור ענוש כרת יותר מזה קדש הקל שהרי בזה שניהן שוין הן שהנכנס בטומאה לעזרה ענוש הוא כרת כמו הנכנס לפנים והשתא שפיר יליף הק''ו ומה אם מקודש לקדש ששניהן שוין בעונש כרת ואפ''ה טעון טבילה הנכנס מחול לקדש שהוא ממקום שאין ענוש כרת למקום שהוא ענוש כרת על הטומאה לכ''ש שיהא טעון טבילה:

לא צורכה דלא מקדש לקדש לא יהא טעון טבילה מחול לקדש יהא טעון טבילה. בתמיה וכלומר דמתמה הש''ס על הא דמייתי לה מדין ק''ו וא''כ לדידך לא צריך לפרש הק''ו אלא כך מה אם בשעה שהוא נכנס מקדש לקדש וזה כ''ג ביה''כ שנכנס מעזרה ולפנים שבדין הוא שלא יהא טעון טבילה ואפ''ה אמרת שטעון טבילה הנכנס מחול לקדש שבדין הוא והסברא נותנת שיטעון טבילה לא כ''ש שטעון הוא טבילה כך אתה לומד הק''ו אבל הא קשיא דמהיכא פשיטא לך דטפי מסתברא להנכנס מחול לקדש שיטעון טבילה מהנכנס מקדש לקדש הרי הנכנס מקדש לקדש שהיא מהעזרה ולפנים נכנס הוא מקדש הקל לקדש החמור וא''כ בדין הוא ג''כ מן הסברא שיהא טעון טבילה כמו הנכנס מחול אל הקדש. ומעתה אין לך ללמוד זה מדין ק''ו אלא מדין בנין אב וכך יש לך לומר מה מצינו שהנכנס מקדש הקל לקדש החמור טעון טבילה אף הנכנס מחול לקדש בדין הוא שיהא טעון טבילה. וכ''ת דאכתי שייך כאן דין ק''ו דהא מיהת שניהן קדש הן וצריך טבילה ומכ''ש מחול לקדש אימא לך דילמא עיקר טעם הטבילה משום שנכנס לקדש החמור הוא וכשאצרכוהו טבילה כשנכנס לקדש החמור אצרכוהו ג''כ כשיוצא מקדש החמור לקדש הקל בחילוף העבודות כי היכי דלא לזלזלו בקדושת העזרה ולעולם אימא לך דכשלא נכנס מתחלה לקדש החמור לא מצית למילף מדין ק''ו אלא מדין בנין אב:

שאלו את בן זומא וכו'. תוספתא היא בפרק קמא והבאתי לעיל בפרק קמא בהלכה ג':

עד שישחוט בו וכו'. אקרצו דמתני' קאי:

מתני' אמרה כן. דלשון קרצו כך הוא כדאת אמר קרץ וגו':

מתני' פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. ולפי שהוא רגיל לשמש בשאר ימות השנה בבגדי זהב:

פשט. בגדי חול וירד וטבל וטבילה ראשונה זו לא היה צריך קידוש ידיו ורגליו לפי שקידוש לפשיטה וקידוש ללבישה לבגדי קדש היו וקידוש בתרא כשפושט בגדי קדש למלאות חשבון עשרה קדושין:

ונסתפג. נתקנח:

הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו. מן הקיתון של זהב כדתנן בפרק דלקמן:

הביאו לו את התמיד קרצו. מלשון קרץ מצפון בא בא כלו' ששחטו בהכשר שחיטה בלבד והיא ברוב שני סימנין:

ומירק. וגמר כהן אחר השחיטה:

על ידו. בשבילו לפי שאין קבלת הדם היום כשירה אלא בכ''ג והיה צריך למהר ולקבל הדם וזרקו:

נכנס להקטיר את הקטרת. של שחר ולהטיב וכו'. ככל סדר התמיד שבכל יום:

אין תימר אפילו הוא טובל מה מועיל. אבל אם תאמר דטעמיה דר' יהודה היא משום שאפילו טובל הוא מה מועיל לו הטבילה מכיון דטומאת זיבה קדמה לו ואף מלהוציאו מטומאת קרי אינו מועיל לו א''כ הכא שטומאת קרי קדמה לזיבה מועיל לו לקרי שעכשיו מותר הוא בד''ת ומודה ר' יהודה בזה שהוא טובל:

כהדא דתני וכו'. כלומר דפשיט ליה מן הדא דתני בטבילת סרך דאיירינן כאן וקאמר ר' יהודה דהיינו טעמא לטבילה זו ואע''פ שאינו יודע בודאי מטומאה שמא יזכור מאיזה טומאה ישנה שעליו והשתא ה''ה נמי כל היכא דהטבילה היא אינה אלא משום סרך קסבר ר' יהודה דטובל א''כ אינו חולק ר' יהודה ג''כ שם על טבילת סרך אלא דהתם טעמיה משום מה הוא מועיל ובמקום דמועיל וכגוונא דאמרן שטומאת קרי קדמה אף לר' יהודה צריך טבילה:

דבר תורה הוא. לאו דוקא דבר תורה אלא כלומר מדינא פטור הוא מטבילה וכדפרישית:

אין תימר חלוק ר' יהודה על טבילת סרך. כלומר בכה''ג שיש עליו עוד טומאה חמורה ומותר הוא בד''ת כדאמרן חולק ר' יהודה וס''ל שאין מקום לטבילה זו:

ראה קרי. כלומר אם בתחלה ראה קרי ואח''כ ראה זיבה ונעשה זב איכא בינייהו:

מה נפיק מינה. מה בינייהו להני טעמי אליבא דרבי יהודה:

או. דנימא דטעמא דר' יהודה משום אפילו הוא טובל מה מועיל לו עכשיו הטבילה לקרי שהרי טמא בזיבה הוא ומכיון שאינו מועיל לו לזיבה אף להוציאו מטומאת קרי אינו מועיל לו והלכך למה יטבול:

חלק ר' יהודה על טבילת סרך. כלומר אם ר' יהודה חולק הוא על טבילה זו של זב שראה קרי שאינו אלא משום סרך וכלומר משום דבכה''ג אינו צריך לטבילה כלל דמכיון דטומאת זיבה החמורה עליו הוא ובאותה טומאה חמורה מותר הוא בדברי תורה דקי''ל הזבין והזבות מותרין בד''ת ותו לא אתי טומאה קלה דקרי וחיילא עליה ומדינא פטור הוא מטבילה זו:

מה. ומיבעיא להש''ס מ''ט דר' יהודה:

תמן תנינן. בסוף פ''ג דברכות זב שראה קרי אע''פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ''ה צריך טבילה לדברי תורה משום תקנת עזרא וכן נדה שפלטה ש''ז וכן המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה מפני התשמיש של קודם ורבי יהודה פוטר:

גמ' תני אמר ר' יהודה וכו'. סיפא דהתוספתא היא בפ''ק שהובאה בהלכה דלעיל דר' יהודה ס''ל דכל עצמה של טבילה בנכנס לעזרה והוא בחזקת טהור ואפ''ה התקינו לו טבילה אינו אלא מפני טבילת סרך שחששו חכמים שמא לפעמים יש טומאה ישנה עליו והוא שכחה וכשהוא הולך לרחוץ ולטבול נזכר מהטומאת קרי ישן שיש בידו וחוזר ובא לו שהרי טעון הערב שמש: